שנים של המתנה, של חתירה בתוך ים של כיסופים,
מגיעות למפנה המיוחל:
והנה שרה חובקת בן
וליבה מתמלא בצחוק ושמחה
וכמו שרה אמנו,
גם אנו חותרות, שנה ועוד שנה,
מייחלות ליצחק שיבוא,
לזמן שבו נבשיל לממש את חלומנו
בשעשוע, בכיף ובצחוק גדול…
ועד אז?
כל יום בדרך לשם הוא זמן יקר מאד,
להתחבר לעדינות הנפש
ולהתעטף ברחמי ה'
כי העדינות מולידה שמחה,
והרחמים נותנים לנו רחם לצמוח ולפרוח.
ואכן, ניתן לפרש ברוח החסידות את הקריאה של שרה כאשר היא מתבשרת על הולדת בנה,
"אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן":
אַחֲרֵי בְלֹתִי – אחרי שנים של עבודה להיפרד מקליפות הייאוש והעצב
הָיְתָה לִּי עֶדְנָה – גיליתי את העדינות הפנימית של נשמתי
וַאדֹנִי זָקֵן – ועכשיו סוף סוף נעשיתי כלי לקנות את השפע של אדוני (זקן מלשון 'זה קנה חכמה')
ולהתמלא בברכה, בשמחה ובצחוק.
ממני באהבה🤗
נעמה מנוסי